תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל: התקופה הצלבנית, 1099 - 1291
התקופה הצלבנית בארץ ישראל הוא שמה של תקופה בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל, משנת 1099 עד שנת 1291, במאות ה-12 וה-13. בשנים אלו שלטו בארץ ישראל או פלשו אליה, לפי סדר כרונולוגי: הערבים הפאטימים, הצלבנים, הערבים האיובים ממצרים (בראשם צלאח א-דין), הערבים הממלוכים, המונגולים, ושוב הממלוכים. התיקוף על שמם של הצלבנים שנערך על ידי היסטוריונים, התקבל בהיסטוריוגרפיה של ארץ ישראל, בשל שונותם ופעולות הכיבוש וההתיישבות שביצעו במרחב הארצישראלי.
בשנות התקופה כללה האוכלוסייה הארצישראלית ארבע עדות דתיות: יהודים, שומרונים, נוצרים שנדחו בדרך כלל על ידי הצלבנים,[1] ומוסלמים. בראשית התקופה שלטה בארץ ישראל השושלת הפאטימית שהתקיימה מ-5 בינואר 909 עד 1171. במהלך התקופה הצלבנית נהדפו הפאטימים על ידי הגייסות הצלבנים מרובה של הארץ. האוכלוסייה היהודית התמעטה ונחלשה עוד בטרם הכיבוש הצלבני, במשך המחצית השנייה של המאה ה-11, בעקבות כיבושי הסלג'וקים ב-1070. מבחינה תרבותית-דתית היא הושפעה מן הקהילה היהודית הגדולה במצרים וקבלה עליה את מרותה.
כובשים ומערכות[edit]
התקופה הראשונה 1187-1099[edit]
מסעי הכיבוש הצלבניים[edit]
הצלבנים היו חיילי חבורות חמושות אשר התארגנו בין השנים 1096 עד 1254, בעקבות האמונה הנוצרית. הם היו ממוצא אתני וחברתי מגוון: איכרים, צמיתים משוחררים ושכירי חרב, דוברי גרמנית וצרפתית ממרכז ומערב אירופה, פלמים ואנגלים, רק חלק קטן מהם היו אבירים. חבורות הצלבנים השתתפו בעשרות מערכות באירופה ומחוצה לה, אל ארבע רוחות השמיים, שכונו "מסעי צלב". רוב חבורות הצלבנים התפרקו בטרם יצאו מארצותיהם, בשל ארגון לקוי, מחסור בציוד ובאמצעי לחימה והעדר תכנון טקטי.
המשותף לרוב הצלבנים היה יעדם לכבוש את ארץ הקודש מידי המוסלמים הפאטימים ולשלוט בעיר ירושלים, ובכלל זה באתר המיוחס כקברו של ישו. וצלבני מסע הצלב הראשון נענו לקריאתו של האפיפיור אורבנוס השני בשנת 1095. אך נוספו אליה בגלוי ובסמוי ענייני כלכלה ושליטה מדינית. ההיסטוריון רוברט לופז טוען, כי "אין, כנראה, טעם להבחין בין מניעים דתיים לבין מניעים כלכליים ופוליטיים. רוב נושאי-הצלב לא יכלו, אל-נכון, להגיד איזה גורם היה ראש וראשון במחשבתם".[2]
בחודש מאי 1099 הגיעו גייסות הצלבנים בראשונה לארץ ישראל, לאחר התארגנות שארכה כשלוש שנים במדינות אירופה. גדודי הצלבנים "הפרנקים", אשר מנו כ-40,000 נפש, נעו בדרכי אירופה אל ביזנטיון ומשם לארץ ישראל. בראשם עמדו מפקדים מן האצולה של אירופה; בהם הדוכס גוטפריד מבויון ואחיו והרוזן רוברט מפלנדריה.
בדרכם לארץ פגעו הצלבנים בקהילות היהודים בצרפת וגרמניה ובוהמיה, ולמעשה הכחידו את רוב קהילות אשכנז במעשי טבח או שסחטו מהן ממון רב; תביעתם מהיהודים להמיר את דתם לנצרות, הביאה רבים להעדיף את המוות. השמועה על כך הגיעה לארץ ורבים: יהודים ומוסלמים נמלטו ממקומות מגוריהם מפני הכובשים החדשים; למשל, כאשר הגיעו הצלבנים לרמלה ביוני 1099, העיר הייתה נטושה מתושביה.
בדרך לירושלים[edit]
רוב הכוחות הצלבנים נעו לירושלים בדרך הרומאית, לאחר שחצו את עמק איילון, עלו לעיר דרך הר נבי סמואל. חיל המצב הפאטימי, שכללו אלפים ספורים, העדיף לסגת ולהתבצר בירושלים שהייתה מוקפת חומה. הצלבנים התקרבו אל חומות העיר והטילו עליה המצור על ירושלים מצור, מה-7 ביוני 1099. הצלבנים הצרים, שסבלו ממחסור חמור באמצעי מחיה, התאוששו כאשר הגיעה בדרך הים תגבורת חיילים מהרפובליקה של גנואה אל נמל יפו ב-15 ביוני, מצוידת במזון וציוד ובכלי מצור משוכללים, מגדלי-עץ, מכונות ירייה וכלי קשת.
תושבי העיר מוסלמים ויהודים השתתפו במלחמה בפולשים האירופאים; היהודים הגנו על קטע החומה שגבל בשכונתם, בשם: ג'וּדֶרִיה, בצפון-מזרח העיר. לאחר מצור שארך כחודש, נפרץ קטע זה של חומת ירושלים ב-15 ביולי 1099. על כך כתב ההיסטוריון יהושע פראוור: "השכונה שלתוכה פרץ גוטפריד [מבויון עם כוחותיו החמושים] הייתה 'שכונת היהודים', שם שנשתמר במשך המאה הי"ב, אף לאחר שנעלמו תושביה. [לאחר הפריצה] התחילו גדודים צלבניים זורמים בעקבותיו לעיר פנימה. המוסלמים והיהודים נסוגו לעבר הר-הבית, שם חשבו, כנראה, להיערך להתגוננות אחרונה. אולם עם ניפוץ התקווה אחזו יהודי ירושלים בידיהם מעשי אבותיהם. בני הקהילה vתרכזו בבית-הכנסת לזעוק לאביהם שבשמים. הצלבנים סגרום ושרפום חיים בתוכו. החרב המתהפכת כילתה את חמתה בכל אלה שנסוגו ברחובות-העיר הצרים להר-הבית. ... יומיים השתוללו הצלבנים בעיר וערכו טבח שלא היה כמוהו מאז ההרג הרב שעשו הרומאים ביהודים, אלף שנה לפני כן".[3]
החיילים הפאטימים ובראשם מפקדם נסוגו אל המצודה, הקרויה "מגדל דוד", ומשם פונו כשבויים של הכובשים אל אשקלון. רוב תושבי ירושלים נרצחו תוך שלושה ימים באש ובחרב. מיעוטם נתפסו על ידי הכובשים הצלבנים ונמכרו לעבדות. היהודים נפדו על ידי בני עמם בארץ ובתפוצות.[4] הצלבנים גם בזזו את כתבי היד העתיקים שמצאו בעיר, ומכרו אותם למרבה במחיר.
ברחבי הארץ[edit]
במקביל לכיבוש ירושלים וההיאחזות בה, יצאו הצלבנים למסעי כיבוש ברחבי הארץ, ביולי 1100 ערכו מתקפה צבאית על היישוב העירוני בחיפה (באזור שכונת בת גלים). על פי ספרות המחקר, התגוררה בחיפה באותה תקופה קהילה יהודית גדולה. ההיסטוריון בן ציון דינור הדגיש את דימויה: "העיר היא עיר יהודית ... אזרחיה - יהודים (סארצינים (מוסלמים) נמצאים רק בחיל-המצב!), הגנתה - הגנת יהודים, וניצחונה -חרפת הנוצרים. ואת העובדה הזאת מזכירים האחד לשני וחוזרים ומזכירים" מנהיגי הצלבנים ולוחמיהם.[5]. יהודי העיר דחו את דרישות הצלבנים להיכנע ולהתנצר, ואף יצאו מחומות העיר ותקפו את הכוחות הצלבניים ואת מגדלי המצור שלהם. על מנת לכבוש את העיר נאלץ טנקרד, נסיך הגליל, להביא לאזור חיפה כוחות רבים הן בים והן ביבשה. כוחות הימיָה שנעו בכ-200 כלי שיט אל חיפה, הגיעו מרפובליקת ונציה. התושבים היהודים הצטרפו אל חיל המצב הפאטימי הקטן; "הם עמדו על נפשם איתנים", עד שהכוחות הצלבנים התייאשו ונסוגו.[6] כאשר חזרה הסתערות הצלבנים, עמדו היהודים והמוסלמים "בפניהם בגבורה ללא הפוגה".[7] לאחר הפוגה, חזרו הכובשים הצלבנים והפעילו כוחות מסתערים איתנים. ולאחר כ-27 ימי מצור, נפל "מבצר חיפה" כשמו העברי, או Castellum Caiphas כשמה הלטיני, בידי הכובשים הצלבנים.[8] חלק מהתושבים נמלטו אל קיסריה ועכו, שאר התושבים, שלא הספיקו להמלט, נרצחו בידי הצלבנים. ההיסטוריון בנימין זאב קדר מציין כי "הייתה זו הפעם האחרונה, לפני הופעתם של הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה, שכוח יהודי נטל חלק במערכה צבאית על אדמתה של ארץ-ישראל".[9]
כיבוש ורצח המוני אירעו בזה אחר זה גם בערי החוף: קיסריה וארסוף בשנת 1101, ועכו בשנת 1104. וכך גם אירע בחלק מכפרי הגליל, שנכבש ללא התנגדות כבר בשנת 1089. הצלבנים לא כבשו את הערים צור ואשקלון במסעות המלחמה של קיץ 1099, בשל חומותיה האיתנות שהיו בשליטת המוסלמים, והקהילות היהודיות המשיכו לשגשג בהן.
התבססות השלטון הצלבני[edit]
"שלוש בעיות עמדו לפני הצלבנים בשחר ייסוד מדינותיהם: בעיית ההתנחלות בשטחים החדשים; קביעת היחסים שבין המדינות החדשות בינן ולבין עצמן; המשטר הפנימי של המדינות הצלבניות", על פי ההיסטוריון יהושע פראוור.[10] משלהי המאה ה-11, מיתנו הצלבנים השליטים את יחסם אל האוכלוסייה מטעמים כלכליים, פוליטיים ואישיים. הארגון השליט בארץ בניהולם סבל מקשיים כלכליים, בין השאר בשל חורבנה של האוכלוסייה הנכבשת. כך למשל, כתב אחד ממנהיגי הגייסות הצלבנים פוּלֶקֶר משָרְטְר אזרח ב"ממלכת ירושלים", כ-20 שנה לאחר הקמתה: "כבר שכחנו את מקומות הולדתנו ... אחדים מאתנו נעשו בעלי בתים ומשרתים ... אחדים כבר לקחו לעצמם אשה סורית או ארמנית, ולפעמים אפילו כופרת שהוטבלה לנצרות ... אדם שרק פרוטות ספורות בכיסו נעשה כאן בעל אוצרות".[11]
במסעי הכיבוש הנוספים של הצלבנים, הם המעיטו בדרך כלל, במעשי טבח המוניים, שבי ומכירה לעבדות של חלק ניכר מהאוכלוסייה; ובערים צידון ב-1100, צור ב-1124 ואשקלון ב-1153, וכן בטבריה, נשארו חלק מקהילות היהודים המאורגנות, שכללו תלמידי חכמים, אומנים וסוחרים. אף כי לאחר הכיבוש הצלבני של אשקלון, העדיף חלק ניכר מהקהילה היהודית לצאת למצרים.
עד מחצית המאה ה-12, בנו הצלבנים שרשרת מצודות ברחבי הארץ, כפי מתכונת הטירה הפאודלית שסביבה אזור חקלאי באירופה, ובהתאמה לתנאי השטח השונים והעוינים במרחב המזרח תיכוני. התקשורת בין הטירות נוהלה על ידי איתות עשן ביום ובסימני אש בלילה, והמרחק בין המצודות גושר על ידי תחנות ביניים. בשיא כוחם, חלשו הצלבנים על רצף קרקעי מאלכסנדרטה שבצפון ועד רפיח, ובקפריסין, ובנוסף שררה מדינה נוצרית ארמנית בקיליקיה. אולם הרצף הצלבני הזה, היה מחולק לחמש מדינות אוטונומיות; להלכה הן היו כפופות למלך של "ממלכת ירושלים", אך הן לא נהגו כך למעשה; אף עד כדי מרידה בחזית אחידה במערכות שכנגד המוסלמים, במשך התקופה. בעיה נוספת, שעמדה בפני שליטי הממלכות הצלבניות, הייתה היקפה המצומצם של מצבת הכוחות הצלבנים, וביחס לאוכלוסייה הארצישראלית המקומית, ופרישתם המתמדת של לוחמים, ואף עזיבתם את הארץ בחזרה לאירופה.
המאבק בין הצלבנים לפאטימים[edit]
המוסלמים הפאטימיים חזרו וניסו לכבוש את הארץ מידי הצלבנים. ב-11 מערכות, שהתחוללו בין השנים 1101 - 1114, הגיעו הפאטימים מדרום. רוב מחנות הקרב הקרבות המכריעים התנהלו במישור החוף הדרומי בין אשקלון לרמלה. אזור זה נחשב לחיוני בשל המוצא אל הים. הוא נמצא תחת פיקוחם המתמיד של הצלבנים, אשר יישובם והתבצרותם הייתה באזור ההר: שומרון, העיר ירושלים ויהודה. נמל אשקלון היה נקודת מפתח להבאת גייסות וציוד בדרך הים, והשליטה בו הייתה חלק מן התכנון של כיבוש הארץ, אצל שני הצדדים.
בסמוך לרמלה התחוללו שלושה קרבות מכריעים, הראשון והאחרון החלו במתקפות המצרים הפאטימים. בראש הצלבנים הפרנקים עמד בלדווין (אחיו של גוטפרוא) מלך ממלכת ירושלים. "קרב רמלה הראשון", נערך ב-7 בספטמבר 110. לרשותו של בלדווין עמדו כ-1000 חיילים, כרבע מהם פרשים. על פי הערכות ההיסטוריונים, היה היקף הצבא שעלה ממצרים גדול פי עשרים מהכוחות הצלבניים, אשר ניצחו בקרב. "קרב רמלה השני" נערך בימים 25-17 במאי 1102; הוא נפתח ביוזמת הצלבנים, והוכרע בראשיתו לטובת המצרים. אולם צי שהגיע מאנגליה וכלל מאתיים כלי שיט, נחת בנמל יפו ועלה לחזיתות הקרב, הכריע את המערכה לטובת הצלבנים. "קרב רמלה השלישי" נערך ב-27 באוגוסט 1105, ביוזמת המצרים ובהשתתפות גייסות שבאו מדמשק; אך הצלבנים הצליחו להביס את אויביהם.
מסעות הכיבוש ושלטונו של סלאח א-דין[edit]
.PNG)
ממלכת ירושלים הצלבנית נכבשה וצבאה הושמד על ידי צבאו של סלאח א-דין, אשר שלט בסוריה ומצרים. א-דין פעל לכיבוש הארץ מידי הצלבנים במשך השנים 1170 עד 1189, בהן ידע מפלות וניצחונות עד לתפיסתה המלאה. פעולתו הצבאית הטקטית הראשונה הייתה ניסיונות כיבוש והיאחזות בדרום הארץ; במערכה באזור אשקלון הוא הובס, אך צלחה בידו המערכה באזור אילת. סלאח א-דין וצבאו עלו צפונה בעבר הירדן המזרחי, ולאחר כמה מפלות וניצחונות תפס את דמשק בשנת 1174. בשנת 1177 התקיפו כוחותיו של א-דין מדרום לכיוון שפלת יהודה, אולם הכוחות הצלבנים שלחו כוחות אל מצודותיהם בדרום ומהן יצאו הצלבנים, והכו את הצבא המוסלמי ליד גזר. בקרב ההכרעה בקרני חיטין, שנערך ב-4 ביולי 1187, הביס צבאו של א-דין את הצלבנים "ושם קץ לממלכה הנוצרית-לאטינית [ממלכת ירושלים]".[12] הצבא האיובי המוסלמי תפס במהירות את השליטה בערי הארץ המבוצרות, ובכלל זה בירושלים. תושבים מוסלמים ויהודים הצטרפו אל הצבא המוסלמי הכובש. בידי הצלבנים נשארה צור, ואליה נהרו שרידי מצבת הכוחות הצלבנית. "הממלכה הצלבנית פסקה להתקיים כבר לפני צאת 1187. ... והשלטון המוסלמי עמד בעצם התבססותו בערי הצלבנים הנכבשות ובמצודותיהם. אר כיסים בודדים החזיקו מעמד עדיין בתחום הממלכה (לשעבר), כמבצרי כוכב אלהוא (כוכב הירדן), צפת, תבנין ומבצר בופור במערב הירדן, ומבצר כרך במזרחו. בצפון המדינה עמדה צור... והשלטון הצלבני בנסיכויות הצפוניות התקיים עוד ... [ב]טריפולי ואנטיוכיה בלבד".[13]
התקופה השנייה, 1291-1187[edit]
מאבק בין צלבנים לאיובים והסכמי שביתת הנשק[edit]
התבוסה הקשה של הצלבנים בארץ ישראל בידי סלאח א-דין, טילטלה רבים באירופה, ורבים התגייסו למסע חדש אל הארץ הקדושה, שנקרא לימים על ידי ההיסטוריונים: מסע הצלב השלישי. המתגייסים זכו בברכת האפיפיור גרגוריוס השמיני, ולגיבויָם הנחוש והפעיל של ריצ'רד לב הארי, מלך אנגליה, פיליפ השני, מלך צרפת, והקיסר הגרמני הקשיש פרידריך ברברוסה. שלושתם עמדו בראש הגייסות הראשונים אשר החלו להגיע לארץ ישראל באביב 1188. היהודים מלומדי התלאות, בקהילות הערים ששכנו בנתיב מסע המגויסים החליטו לנטוש את מקומותיהם, ואף קבלו חסות מהקיסר הגרמני ומהכנסייה. אך בבריטניה הוכחדו קהילות רבות, בזו אחר זו, בידם של הגייסות המתעתדים לכבוש את הארץ הקדושה.
במשך מסע הצלב הזה נתקלו גדודי הכובשים בקשיים רבים בדרכם לארץ ישראל ובה. פרידריך ברברוסה מת בדרך, ב-10 ביוני 1190. הגייסות הצלבנים הגיעו אל עכו בשלטון מוסלמי, והטילו עליה מצור; הם נאלצו להתגונן מפני הנצורים ומפני צבאו של סאלח א-דין שבא לעזור לנצורים. המערכה שידעה קרבות קשים ואכזריים, הפוגות ונסיגות ומחסור במשאבים אצל שני הצדדים, הסתיימה בכניעת המוסלמים ב-11 ביולי 1191. ולאחריה, פיליפ השני חזר לארצו. באותה שנה, החריב סלאח א-דין את אשקלון, ורבים מתושביה היהודים עברו לירושלים.
ריצ'רד לב-הארי נותר בראש הגייסות הצלבנים החמושים בארץ ישראל. וסלאח א-דין יצא בראש גיסותיו לבלום את התקדמותם דרומה, וכצעד מנע הרס את "כל המבצרים שלאורך החוף הדרומי ובדרך לירושלים, כדי שיקל לו לחזור ולכבוש את המקומות האלה כשיחליף כוח",[14] ובהם גם אשקלון לאחר שתושביה פונו. הוא ניסה לתקוף את הכוחות הצלבנים, שנעו דרומה במקביל לחוף הים, בקרב ארסוף שנערך ב-7 בספטמבר 1191, אך האחרונים הנחילו לצבאו מפלה קשה. הצבא האיובי פתח בשורת מתקפות על חיל הרגלים, שנע באגף המזרחי של הצבא הצלבני, והתרכז בעיקר בתקיפת כוח המאסף הצלבני, שמצא עצמו תחת לחץ כבד. הלוחמים ממסדר האבירים ההוספיטלרים, שאיבטחו את המאסף, פתחו בהתקפת נגד, ומיד הצטרפו להסתערות שאר הפרשים הכבדים של הצבא הצלבני בפיקוד ריצ'רד לב הארי, שמוקמו בטור המרכזי של הכוח הצלבני, ותקפו דרך שורות חיל הרגלים. ההסתערות המתואמת של הפרשים הכבדים שברה את שורות הצבא המוסלמי, שנאלץ להימלט משדה הקרב, לאחר שספג אבידות כבדות.
לאחר ניצחונו בקרב, המשיך צבאו של ריצ'רד לנוע מזרחה, וכבש את רמלה ולטרון, אך לא היה בכוחו להגיע אל יעדו הסופי - ירושלים - ולהחזירה לשלטון נוצרי. הצדדים החלו לנהל שיחות משא ומתן, ולבסוף, חתמו על הסכם שביתת נשק, תחילה ל-5 שנים, ב-2 בספטמבר 1192. על פיו הוקצה לנוצרים מאירופה קטע צר ממישור החוף בין צור ליפו. הנוצרים קיבלו "זכות לעלות לירושלים כצליינים, ללא נשק וללא תשלום".[15] בירת הממלכה הצלבנית החדשה הייתה העיר עכו. הסכם זה נשאר על כנו, עם שינויי גבול משניים, עד שנת 1291.
בעשור השני של המאה ה-13 התארגן מסע הצלב החמישי. הגייסות הצלבנים שהגיעו לארץ ישראל ומצרים, נתקלו ביחידת צבא איובי, שגיבושה הפנימי הביא לניצחונה, ולכינויה: "אל מנצורה" (ערבית: "המנצחת"). הצבא האיובי בכללו, הונהג על ידי בניו של צלאח א-דין ונסיכי השושלת האיובית, ובראשם הסולטאן המצרי אלמלך אל כאמל; המערכה המכרעת התחוללה במחוז דמיאט בצפון מצרים; החלה ב-24 ביולי 1221 ונמשכה עד ה-27 באוגוסט, ללא הכרעה, ולבסוף נחתם הסכם כניעה של הצלבנים ב-30 באוגוסט.
בשנת 1228, יצא בהנהגת פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, מסע הצלב השישי מאיטליה. אולם הצלבנים לא צלחו בו. ולאחר משא ומתן נחתם הסכם נוסף שעמד על כנו פרק זמן; על פיו נקבעה שליטה נוצרית יחסית בירושלים ומקומות קדושים אחרים. כתוצאה מההסכם, שוב הוצאו מהעיר היהודים, ששבו אליה תחת השלטון המוסלמי.
אולם לאחר עשור ומחצה, בשנת 1244, הסתערו על ירושלים גייסות לוחמים שכירים בני שבטים טורקים הח'וּאריזְמים מאזור הים הכספי, אשר גויסו כתגבורת על ידי שליטי מצרים המוסלמים. לאחר שפרצו אל העיר, ערכו טבח בנוצרים, בזזו את כנסיית הקבר, ולמעשה החריבו את העיר; וכך, תמה השליטה המדינית הנוצרית בה, עד המאה ה-20.
הכיבוש המונגולי[edit]
פרק זמן קצר נכבשה הארץ על ידי הגייסות המונגולים של מדינת האלחאניים. לאחר שכבשו את מסופוטמיה ב-1258, שטפו הגייסות את הארץ עד עזה, במרץ 1260. הסולטאן הממלוכי המצרי קוטוז שלח את צבאו להדוף ולמגר את הפלישה; ובפיקודו של המצביא בייברס נערך קרב ההכרעה בעמק יזרעאל, לרגלי הגלבוע (בסמוך לעין חרוד כיום). לאחר מכן, בייברס פעל לסילוקם של הצלבנים מהשרון, והביא לדחיקתם אל רצועת שטח צרה בגליל המערבי, סביב בירתם עכו ועד עתלית בדרום.[16]
הכיבוש הממלוכי[edit]
הממלוכים, אשר תפסו את השלטון במצרים בשנת 1250, היו מסדר של לוחמים רובם ממוצא טורקי, וחלקם יוצאי המשמר המלכותי של האיובים. בחודש מארס 1291, עלה צבאו של הסולטאן הממלוכי ח'ליל בן קלאון, אשר כבש את עכו הצלבנית. מצור ממושך הובקעה חומת העיר ב-18 במאי 1291. וגייסותיו כבשו את ערי החוף, האחרונה בהן הייתה מבצר עתלית, שנעזבה על ידי האירופאים ב-14 באוקטובר. העיר נכבשה הרבה לפני כן. רוב תושביה: נוצרים ומוסלמים, נרצחו בהמוניהם על ידי הכובשים המוסלמים הממלוכים. חלק קטן נמלט באוניות, חלק נלקח בשבי, ואף גלה לממלכת ספרד, כגון רבי יצחק דמן עכו.[17] אמנם נותרו עוד מעט מבצרים צלבנים על החוף, בראשם מבצר עתלית, אך גם אלו הבינו שאין עוד טעם להמשיך להילחם אחרי נפילת עכו, והם נטשו את הארץ באוניות לקפריסין ללא קרב. וכך הקיץ הקץ על השלטון הצלבני בארץ ישראל, והשליטה המלאה בה עברה לידי הממלוכים לתקופה ארוכה. התבוסה במחנה הצלבני לוותה במחלוקות פנימיות עזות בתוכו, אשר שמען השפיע על התמעטותו של זרם המתנדבים החדשים מאירופה. בקפריסין נותרה הממלכה הצלבנית האחרונה באזור שהתקיימה כמאה וחמישים שנה לאחר סילוקם מארץ ישראל.[18]
קהילות בתמורה: חברה כלכלה ותרבות[edit]
הכיבוש הצלבני ואוכלוסיית ארץ ישראל: חברה, כלכלה ותרבות[edit]
מסכת הכיבושים ותהליך התבססות שלטונם של הצלבנים אנשי אירופה בארץ, פגעו מאוד ברצף החיים והמסורות של הקהילות המקומיות, במיוחד בעשור הראשון. מרקמי היישוב היהודי והשומרוני בתרבות, בכלכלה ובממשל העצמי, נהרסו על ידי הכובשים. רוב תושבי הערים נרצחו ומיעוטם נתפסו לעבדות, שהייתה אמצעי מקובל למימון מסעי מלחמה. גם לאחר הכיבוש נאסרה ישיבת יהודים ומוסלמים בירושלים. והעיר כולה מוקפת החומות, הפכה לאזור נוצרי בלבד. ובשכונת היהודים בצפון-מזרח העיר יושבו תושבי עבר הירדן סורים-נוצרים. אולם אחר העשור הראשון, הורשו להתגורר בה מספר אמנים יהודים, שמלאכתם הייתה צביעת בדים, אשר הוענקה להם רשות מגורים ומונופולין מאת המלך הצלבני המקומי. קהילות יהודיות גדולות נותרו במרחב הגליל; בכפרים: ביריה, גוש חלב, דלתון, נברתא, עמוקה, ברעם, מירון, עין זיתים ועלמה. וכן, בערים: צור, עכו, צפת, טבריה, שבה התגוררה משפחת רבי נהוראי שהתייחסה אל רבי יהודה הנשיא, ואשקלון, שרובן נכנעו לצלבנים בתקופת מסעות הכיבוש, הגם שחלקן נהרסו ונשדדו.[19]
החברה היהודית התדלדלה מאוד בעקבות הכיבוש הצלבני; ובשל כך הסתיימה תקפותו בחיי היומיום של התלמוד ירושלמי; המתיישבים היהודים שבאו אחר כך, הביאו עמהם את התלמוד בבלי.[20] ההיסטוריון בנימין זאב קדר תיאר את יציאתה האחרונה של ההנהגה התורנית מהארץ: "הישיבה הארצישראלית", והגאון אביתר שעמד בראשה, נמצאו בשעת בואם של הצלבנים ארצה בעיר צור. אביתר נפטר בשנת 1109, ואז עברה הישיבה לחדרך שליד דמשק, ואחר כך לדמשק עצמה, ושוב לא חזרה לארץ-ישראל ... ושוב לא יכולה הייתה לשמש מוסד עליון" ליהודי הארץ.[21] בנוסף, גרמו מסעי הצלב בקהילות באירופה ובארץ ישראל, והנסיבות הקשות בעקבותיהם, שכללו את הרס המרקם החברתי, התפוררות המשפחה והעדרותם התכופה והעלמותם של רבים, לשינויים בהלכה; ועיקרם, התקנת סדרת תקנות חדשות ומגבילות בענייני היחסים בתוך המשפחה היהודית: למשל, צמצום זכויות הירושה של הבעל, האיסור לעגן אישה נשואה, ואיסור ערעור על תוקף גט לאחר נתינתו; וכן תקנות מחמירות נוספות בענייני היחסים בין יהודים לגויים: למשל, איסור התדיינות "לפני ערכאות של נכרים", שנחשבה למלשינות.[22]
מאידך גיסא, במקביל להרס ולחורבן שהטילה בארץ, תרמה הנוכחות האירופית לשיפור והגברת התחבורה אליה, ובכלל זה, לתגבור קווי האוניות לנמלי הארץ, מצפון עד דרום, ובמיוחד נמל יפו. עקב כך, התגברה תנועת עלייה לרגל וחקירת הארץ על ידי אירופאים, ובכלל זה של יהודים, במאה ה-12. מפורסמת עלייתו של המשורר והפילוסוף רבי יהודה הלוי שיצא לדרכו מספרד אל ארץ ישראל בשנת 1140, אם כי יש הסוברים שנפטר כבר במצרים; בפיוטיו תיאר את געגועיו בהיותו בספרד בשלטון הערבים, אל ארץ ישראל הנתונה בשלטון "הפרנקים"; הידועים בהם "צִיּוֹן, הֲלֹא תִשְׁאֲלִי" ו"מִכֶּבֶל עֲרָב" שהוכנסו לסדר הקינות הנאמר בתשעה באב:[23]
"לִבִּי בְמִזְרָח וְאָנֹכִי בְּסוֹף מַעֲרָב
אֵיךְ אֶטְעֲמָה אֵת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֵיךְ יֶעֱרָב
אֵיכָה אֲשַׁלֵּם נְדָרַי וָאֱסָרַי, בְּעוֹד
צִיּוֹן בְּחֶבֶל אֱדוֹם וַאֲנִי בְּכֶבֶל עֲרָב
יֵקַל בְּעֵינַי עֲזֹב כָּל טוּב סְפָרַד, כְּמוֹ
יֵקַר בְּעֵינַי רְאוֹת עַפְרוֹת דְּבִיר נֶחֱרָב.
מגרמניה הגיע במחצית השנייה של המאה ה-12, הנוסע יעקב בן נתנאל הכהן;[24] רבי משה בן מימון, הרמב"ם, סייר בארץ בשנת 1165; ככל הידוע, בערים עכו, ירושלים וחברון, ומשם חזר למצרים מקום מושבו.
בשנת 1170, בא לסייר בארץ הנוסע בנימין מטודלה, מספרד. הוא תיאר את נופי הארץ, את אוכלוסייתה וכלכלתה, ומסר סקירות על חיי הקהילות היהודיות, ובמיוחד בירושלים: "היא עיר קטנה ובצורה תחת שלש חומות ואנשים בה הרבה. וקוראים להם הישמעאלים [ערבים המוסלמים]: יעקוביין [נוצרים סורים] וארמים, ויוונים וגורגים [ג'ורג'ים] ופרנקוש [אירופאים] ומכל לשונות הגויים, ויש שם בית הצביעות צבעים] שקונין [שקונים] אותו היהודים בכל שנה מן המלך, שלא יעשה שום אדם צביעה בירושלים כי אם היהודים לבדם, והם כמו מאתיים, יהודים דרים תחת מגדל דוד בפאת המדינה [העיר]. ... ויש בירושלים ארבעה שערים: שער אברם [שער שכם?] ושער דוד [שער יפו] ושער ציון, ושער ג'ושפט [שער האריות] הוא שער יהושפט לפני בית המקדש, שהיה בימי קדם".[25]
הנוסע פתחיה מרגנסבורג, תלמידו של רבינו תם, סייר בארץ בשנת 1180; הוא תיאר יישוב יהודי מועט ומדוכדך, שבו כשלוש מאות משפחות.[26] הנוסעים הזכירו בכתביהם "חסידים" או "פרושים" בין העולים והתושבים היהודים בארץ באותן שנים; כנראה, מתנועת חסידות אשכנז אשר פרחה באותה תקופה והעלתה על נס אמונה דתית עמוקה, סגפנות ולמדנות; מנהיגה היה רבי יהודה החסיד מחבר ספר חסידים.[27]
ירושלים[edit]
משנת 1187, בעקבות צלאח א-דין והשלטון האיובי המצרי בארץ ישראל, התאפשר למוסלמים וליהודים לחזור ולהתגורר בירושלים. לצידם של יהודי הארץ עמדה השפעתה של הקהילה היהודית בקהיר, שבראשה עמד הנגיד "ראש היהודים". המתיישבים היהודים החדשים בעיר באו מקהילות ישראל במערב אירופה, צפון אפריקה ומתימן. קהילה מתגבשת זו הוכחדה כאשר האיובים הרסו את העיר בשנת 1219. הצלבנים חזרו וכבשו את ירושלים בשנת 1229 ובהתאמה נאסרו בה מגורי יהודים; וכאשר נלקחה העיר על ידי המוסלמים בשנת 1244 האיסור בוטל. אך חילופי השלטון התכופים וכניסת הצבאות, וההרס הרב לאדם ולרכוש בעקבותיהם, דלדלו את העיר ירושלים, שנותרה ללא מרקם תושבים או קהילות, וללא חיי תרבות וכלכלה שנים רבות.
בערך משנת 1210, החלה תנועת עליה לרגל לארץ של נוסעים ותלמידי חכמים. רוב העולים נסעו דרך מצרים, ומיעוטם נסעו הישר לנמל עכו. חבורות העולים באו ממגוון תפוצות ישראל: מארצות אסיה, ספרד, צפון אפריקה ומרכז אירופה. ראש הגולה רבי דוד בן זכאי ממוסול ביקר בארץ בשנים 1210-1209.[28] חבורת עולים שכללה ראשי ישיבות מבתי המדרש של בעלי התוספות בצרפת, עלתה לארץ עם בני משפחותיהם ותלמידיהם. כנראה, הראשון בהם, היה רבי שמשון משאנץ, ועד רבי יהונתן הכהן מלוניל. הנוסע רבי שמואל ב"ר שמשון, תיאר באגרת מפורטת את סדר מסעותיו בארץ בשנת 1211:[29] "באנו אל ירושלים ממערבה של עיר וראינוה וקרענו בגדינו כראוי לנו. ונתגוללו רחמינו עלינו ובכינו בכייה גדולה ... ונכנסנו בשער עד לפני מגדל דוד ונבא להשתטח עד לפני העזרה ... והלכנו משם להר הזיתים, ... ומשם הלכנו לחברון, וקודם בואנו לחברון הגענו לקבר רחל אמנו".
חבורת העולים לרגל אשר רבי שמואל נמנה עליה, המשיכה וסיירה ממערב לירושלים, ואחר כך, הצפינה אל בקעת הירדן, בקרה בבית שאן וטבריה; ומשם אל הגליל, אל היישובים: צפת, ברעם, גוש חלב, מירון ועלמה, והגיעה עד לדן ודמשק. שנים ספורות אחריהם, ביקר בארץ ובירושלים המשורר יהודה אלחריזי, ותיאר את פתיחת העיר ליהודים על ידי השליטים המוסלמים:[30] "מיום לכדוה ישמעאלים שכנוה ישראלים".
גל עליה מצרפת, כלל את רבי יחיאל מפריז, מייסד "האקדמיה התלמודית" בעיר, אשר עלה עם משפחתו וקבוצה גדולה של תלמידיו בשנת 1258, לאחר שריפת התלמוד ובעקבות משפט פריז, רבי יחיאל ייסד אף ישיבה בעכו שנקראה "מדרש הגדול דפאריש", אשר מומנה על ידי נדיבים באירופה. הוא ראה בתקופתו ימות המשיח והאמין שיזכה לראות את בית המקדש נבנה בימיו; הנוסע אשתורי הפרחי הביא בספרו כפתור ופרח שראה אור בראשית המאה ה-14, שמועה לפיה "רבינו חננאל דפרי"ש ז"ל אמר לבוא לירושלים והוא בשנת שבע-עשרה לאלף השישי ושיקריב קרבנות בזמן הזה".[31]
רבי משה בן-נחמן, הרמב"ן, פייטן, פרשן המקרא ופוסק הלכה, ממנהגם של יהודי ספרד; יצא לארץ ישראל לאחר ויכוח דתי בברצלונה. רמב"ן החשיב את מצוות יישוב ארץ ישראל, כמצוות עשה, ובכלל זה כיבוש הארץ, לדבריו: "נצטווינו לרשת הארץ, אשר נתן לנו ה', ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה".[32] תחילה התגורר בעכו, ואחר בירושלים אליה נכנס ביום ט' באלול ה'כ"ז 1267; בארץ ישראל השלים את פירושו על התורה, ובה נקבר (1270).[33] מהארץ כתב רמב"ן את אגרותיו בסגנון שירי אל משפחתו שנותרה בספרד; הן הופצו לימים בקהילות היהודים והשפיעו על גלי הגירה נוספים לארץ. באגרות הוא תיאר רגשות התפעמות ואבלות בהגיעו אל העיר:[34] "ביום תשיעי לירח אלול שנת חמשת אלפים ועשרים ושבע [1267] / באתי בעיר החרבה / ושוממה מבלי בניה, והיא יושבת וראשה חפוי, / וקראתי עליה כראוי: / ציון מדבר היתה ירושלים שממה. ואצל העיר כנגד הפתח / קרעתי עליה טפח[35] / ובבואי כנגד הבית הגדול והקדוש, קראתי בבכיה רבה: / בית קדשנו ותפארתנו, / אשר הללוך אבותינו, / היה לשרפת אש, וכל מחמדנו / היה לחרבה. וקרעתי קריעה שנייה". הוא סקר בצער עמוק את מצבה של ירושלים, כפי שנשקף לנגד עיניו: "ומה אגיד לכם בעניין הארץ כי רבה העזובה וגדל השממון, וכללו של דבר כל המקודש מחברו חרב יותר מחברו,[36] ירושלים יותר חרבה מן הכל וארץ יהודה יותר מן הגליל, ועם כל חרבנה היא טובה מאוד, ויושביה קרוב לאלפים ונוצרים בתוכם כשלוש מאות, פליטים מחרב השולטן, ואין (הרבה) ישראל (יהודים) בתוכה, כי מעת באו התתרים [המונגולים] ברחו משם, ומהם שנהרגו בחרבם, רק שני אחים צבעים קונים הצביעה [זכיון לעיסוק בצביעה] מן המושל, ואליהם יאספו עד מנין מתפללים בביתם בשבתות.[37]
רמב"ן לא נח על שמריו, ועודד את הקהילה הזעירה להקים בית כנסת:[38] "והנה זרזנו אותם ומצאנו בית חרב בנוי בעמודי שיש וכיפה יפה ולקחנו אותו לבית הכנסת, כי העיר הפקר וכל הרוצה לזכות בחרבות זוכה, והתנדבנו לתיקון הבית, וכבר התחילו ושלחו לעיר שכם להביא משם ספרי תורה אשר היו מירושלים והבריחום שם ... והנה יציבו בית הכנסת ושם יתפללו". בית הכנסת הוקם בחורבה נטושה בסמוך אל הרובע היהודי.[39]
ביבליוגרפיה[edit]
| יהודים, שומרונים וקראים בארץ ישראל,1170[40] | |
|---|---|
| יישוב | אומדן |
| עכו | 200 משפחות יהודים |
| טבריה | 50 |
| עלמה | 50 |
| קיסריה | 200 יהודים ו-200 שומרונים |
| שכם | 1,000 שומרונים |
| יפו | 1 |
| לוד | 1 |
| רמלה | 300 |
| ירושלים | 4 |
| בית לחם | 2 |
| בית-גוברין | 3 |
| בית נובה | 2 |
| זרעין | 1 |
| אשקלון | 200 יהודים, 40 קראים, 300 שומרונים |
מקורות[edit]
- אברהם יערי (עורך), מסעות ארץ ישראל, גבעתיים: הוצאת מסדה, 1976.
- אברהם יערי (עורך), אגרות ארץ ישראל, רמת גן: הוצאת מסדה, 1971.
ספרים[edit]
- שלמה לוטן, טבטונים בממלכת ירושלים הצלבנית, התפתחות המסדר הצבאי הטבטוני 1309-1190, יחסי גומלין בין המזרח הפרנקי ואירופה, תל אביב, 2012
- דן בהט, בנימין זאב קדר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד.
- בנימין זאב קדר (עורך), הצלבנים בממלכתם : מחקרים בתולדות ארץ-ישראל 1291-1099, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשמ"ז.
- בנימין זאב קדר, צבי ברס (עורכים), פרקים בתולדות ירושלים בימי הביניים, ירושלים : הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשל"ט-1979.
- רוברט לופז, לידתה של אירופה, (הקדמה: בנימין זאב קדר, עורך מדעי: צבי רזי, עריכה: אמיתי שפיצר, תרגום: מיה מבורך), תל אביב : הוצאת דביר, תש"ן-1990.
- בן ציון דינור, במאבק הדורות של עם ישראל על ארצו, מחורבן ביתר עד תקומת ישראל, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ה-1975.
- יהושע פראוור, הצלבנים: דיוקנה של חברה קולוניאלית, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, 1976.
- יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ ישראל, ירושלים : הוצאת מוסד ביאליק, 1963.
- יהושע פראוור, תולדות היהודים בממלכת הצלבנים, ירושלים: יד יצחק בן-צבי , תשס"א.
- ענת פלד, סוכר בממלכת ירושלים : טכנולוגיה צלבנית בין מזרח למערב, ירושלים : יד יצחק בן-צבי, תשס"ט 2009.
- סילביה רוזנברג (עורכת), אבירי ארץ הקודש : ממלכת ירושלים הצלבנית, ירושלים : הוצאת מוזיאון ישראל, 1999.
- ישראל רול, אורן טל ומיכאל וינטר (עורכים), מפגש הצלבנים והמוסלמים בארץ-ישראל, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2007.
עבודות דוקטור[edit]
- שלמה לוטן, התפתחות המסדר הצבאי הטבטוני 1309-1190: יחסי גומלין בין ארץ ישראל ואירופה, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, 2009
- פנינה ארד, כסבורים היו כי בשערי גן-עדן הם: כיבוש ירושלים באמנות הצלבנית, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית ירושלים, תשס"ה 2005.
- קרן ריספלד-כספי, נשים לוחמות בצבא מסעי הצלב וממלכת ירושלים הצלבנית, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תש"ס 2010.
- ורד עצמון, אתרים ומסורות בכתבי צלייני ארץ הקודש בתקופה הביזנטית ובתקופה הצלבנית, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן, תשנ"ז 1997.
- מיכאל ארליך, ארץ ישראל בסוף התקופה הצלבנית : על פי תיאורו של בורכהרד מהר ציון, עבודת דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן, תשנ"ד 1994.
- רוני אלנבלום, הישוב הכפרי הפרנקי בארץ-ישראל בתקופה הצלבנית, עבודת דוקטור, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשנ"א 1991.
מאמרים[edit]
- מרים פרנקל, "יתד התקועה במקום נאמן" : פוליטיקה וכוח בעלייה לרגל היהודית לירושלים בתקופה הפאטמית, בתוך: לראות ולגעת - עלייה לרגל ומקומות קדושים ביהדות, בנצרות ובאסלאם, מחקרים לכבוד אורה לימור, (עורכים: יצחק חן, איריס שגריר), רעננה: האוניברסיטה הפתוחה, תשע"א-2011, עמ' 135-156.
- אלחנן ריינר, השקר הגלוי והאמת הנסתרת : נוצרים, יהודים ומקומות קדושים בארץ ישראל במאה הי"ב, ציון, סג, ב, תשנ"ח, עמ' 188-157. (נדפס גם כדפוס-צילום בתוך עלייה לרגל, תשס"ה-2005).
- אלחנן ריינר, יהודי ארץ ישראל בתקופת הצלבנים, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993.
- ישראל משה תא-שמע, כרוניקה חדשה לתקופת בעלי התוספות מחוגו של ר"י הזקן - לעליית שלוש מאות הרבנים, ר’ יחיאל מפאריס וענייני ארץ-ישראל, שלם, ג, תשמ"א, עמ' 324-319.
- ישראל יעקב יובל, בין משיחיות פוליטית למשיחיות אוטופית בימי הביניים, בתוך: שמואל נח אייזנשטדט, משה ליסק (עורכים),הציונות והחזרה להיסטוריה – הערכה מחדש, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשנ"ט, עמ' 99-82.
- איוון פרידמן, שביה, פדות ומגדר בירושלים בתקופת מסעי הצלב, בתוך: טובה כהן ויהושע שוורץ (עורכים), אשה בירושלים, רמת-גן: מרכז אינגבורג רנרט ללימודי ירושלים, תשס"ב-2002, עמ' 64-47.
- מרדכי עקיבא פרידמן, מקורות חדשים מן הגניזה לתקופה הצלבנית ולבית הרמב"ם, קתדרה 40, יולי 1986, עמ' 82-63.
- יהושע פראוור, תיאורי מסע עבריים בארץ-ישראל בתקופה הצלבנית, א, המאה הי"ב, קתדרה 40, יולי 1986, עמ' 62-31;
- יהושע פראוור, תיאורי מסע עבריים בארץ-ישראל בתקופה הצלבנית, ב, המאה הי"ג, קתדרה 41, אוקטובר 1986, עמ' 90-65.
- יהושע פראוור, 'מפות מארינו סאנודו' – התרומה של התקופה הצלבנית לקרטוגרפיה של ארץ-ישראל, קתדרה 57, ספטמבר 1990, עמ' 30-19.
- איוון פרידמן, מסעי הצלב והממלכה הצלבנית – סימני דרך וכיווני מחקר, קתדרה 100, אוגוסט 2001.
הערות[edit]
- ↑ רוברט לופז, לידתה של אירופה, תל אביב: הוצאת דביר, תש"ן-1990, עמ' 277.
- ↑ רוברט לופז, לידתה של אירופה, עמ' 275.
- ↑ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, א, עמ' 142-141.
- ↑ ראו: בן ציון דינור, במאבק הדורות של עם ישראל על ארצו, מחורבן ביתר עד תקומת ישראל, ירושלים: הוצאת מוסד ביאליק, תשל"ה-1975, עמ' 188-178
- ↑ בן-ציון דינור, במאבק הדורות, עמ' 193.
- ↑ בן-ציון דינור, במאבק הדורות, עמ' 191.
- ↑ בן-ציון דינור, במאבק הדורות, עמ' 192.
- ↑ ראו: יהושע פראוור,תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, עמ' 170-169.
- ↑ דן בהט, בנימין זאב קדר, זאב וילנאי, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, תל אביב: הוצאת משרד הביטחון, תשל"ד-1974, עמ' 55.
- ↑ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנית בארץ-ישראל, עמ' 152.
- ↑ רוברט לופז,לידתה של אירופה, עמ' 277.
- ↑ אלחנן ריינר, יהודי ארץ ישראל בתקופת הצלבנים, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 108.
- ↑ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, ב, עמ' 34-33.
- ↑ מרדכי גיחון, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, מביתר ועד תל-חי, היסטוריה צבאית, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 60.
- ↑ יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, ב, עמ' 92.
- ↑ מרדכי גיחון, אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, מביתר ועד תל-חי, היסטוריה צבאית, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 62.
- ↑ חיים ביינארט, אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בימי הביניים, ירושלים: הוצאת כרטא, 1981, עמ' 36.
- ↑ מרדכי גיחון, אטלס כרטא לתולדות ארץ-ישראל מביתר ועד תל-חי, ירושלים: הוצאת כרטא, 1974, עמ' 63.
- ↑ ראו: יהושע פראוור, תולדות ממלכת הצלבנים בארץ-ישראל, א, עמ' 429-427.
- ↑ ראו למשל: מנחם אלון, המשפט העברי - תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, ב, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשל"ח-1978, עמ' 932.
- ↑ בנימין זאב קדר, רציפות היישוב היהודי בארץ ישראל, עמ' 57.
- ↑ מנחם אלון,המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו, א, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשל"ח-1978, עמ' 635 - 636.
- ↑ ראו: יהודה הלוי, מִכֶּבֶל עֲרָב, באתר פרויקט בן יהודה.
- ↑ מסעות יעקב בן נתנאל הכהן, בתוך: אברהם יערי (עורך),מסעות ארץ ישראל, גבעתיים: הוצאת מסדה, 1976, עמ' 62-55.
- ↑ מסעות ר' בנימין מטודילה בארץ-ישראל ובסוריה, בתוך: אברהם יערי,מסעות ארץ ישראל, עמ' 39.
- ↑ מסעות ר' פתחיה מרגנסבורג בסוריה ובארץ-ישראל, בתוך: אברהם יערי (עורך), מסעות ארץ ישראל, רמת גן: הוצאת מסדה, 1976, עמ' 51.
- ↑ ראו: מוריס קריגל, זרמים רוחניים ביהדות אשכנז, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 99-98.
- ↑ . חיים ביינארט, אטלס כרטא לתולדות עם ישראל בימי הביניים, ירושלים: הוצאת כרטא, 1981, עמ' 36.
- ↑ אגרת שמואל בן רבי שמשון, בתוך: אברהם יערי (עורך), אגרות ארץ ישראל, רמת גן, הוצאת מסדה, עמ' 83-75.
- ↑ אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל,, עמ' 76.
- ↑ ראו: אשתורי הפרחי, כפתור ופרח, ברלין תרי"א, עמ' טו.
- ↑ פירוש רמב"ן לספר במדבר ל"ג, נ"ג.
- ↑ ראו: אלחנן ריינר, יהודי ארץ ישראל בתקופת הצלבנים, בתוך: אלי בר-נביא (עורך), תולדות עם ישראל מימי האבות עד ימינו, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1993, עמ' 109-108.
- ↑ כניסתו של ר' משה בן נחמן לירושלים, בתוך: אברהם יערי (עורך), מסעות ארץ ישראל, עמ' 77.
- ↑ קריעה בבגד כמנהגי האבלות ביהדות.
- ↑ מילים אלו צוטטו על ידי רבים במשך הדורות בהקשר הארצישראלי; ראו למשל: אגרת ר' זאב יעבץ מיהוד, בתוך: אברהם יערי, אגרות ארץ ישראל, עמ' 482; ובנוסף, משמעותם הורחבה, אף להיותה כלל מעציב בהתנהלות העולם.
- ↑ אגרת הרמב"ן לבנו מירושלים, אגרות ארץ ישראל, רמת גן: הוצאת מסדה, 1971, עמ' 85.
- ↑ אגרת הרמב"ן לבנו מירושלים, אגרות ארץ ישראל, עמ' 85.
- ↑ החוקר מאיר בן דב זיהה את החורבה שבה ייסד הרמב"ן בית כנסת עם קפלת תפילה ביזנטית, שהתגלתה בהר ציון ליד חומת העיר העתיקה, הנמצאת במרחק כ-150 מטרים מהמבנה הידוע כיום בשם בית כנסת הרמב"ן".
- ↑ על פי מסעות ר' בנימין מטודילה בארץ-ישראל ובסוריה, בתוך: אברהם יערי (עורך), מסעות ארץ ישראל, רמת גן: הוצאת מסדה, 1976, עמ' 33.
| << השיעור הקודם - תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל: התקופה המוסלמית, - 638 - 1099 | דף הקורס - תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל | תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל: התקופה הממלוכית, 1260 - 1517 >> |