תולדות עם ישראל: יהדות צכ'יה

From Wikiversity
Jump to navigation Jump to search
ממוזער הדף נמצא כעת בשלבי עריכה. הנכם מתבקשים לא לערוך אותו בטרם תוסר תבנית זו
מגן דוד בראש מבנה ועד הקהילה היהודית בפראג

יהדות צ'כיה הייתה אחת הקהילות היהודיות הגדולות והחשובות במרכז אירופה ומיקומה היה באזור צ'כיה של היום (בעבר צ'כוסלובקיה).

היסטוריה[edit]

אותיות עבריות ותנועת מחוגים מימין לשמאל בשעון התחתון שבמבנה בית ועד הקהילה היהודית בפראג

בימי הביניים[edit]

היהודים הראשונים בשטחי צ'כיה ישבו באזורי בוהמיה ובכלל זאת בעיר פראג, ומורביה (שנקראה גם מהרין, שהעיר החשובה בה, בוודאי מבחינה יהודית, היא ניקלשבורג (מיקולוב). בעיר זו כיהנו בשנים מאוחרות יותר שני רבנים בולטים: הרב מרדכי בנעט והרב שמואל שמלקא הורוביץ. לאזור פנים הארץ הגיעו היהודים במהלך המאה ה-10 ומאז אותה התקופה ישנן עדויות ברורות לישיבת סוחרים יהודים באזורים אלו.

במאה ה-13 נתן מלך בוהמיה רשות ליהודים להתיישב בארצו, בעיקר כי רצה לנצל את קשריהם המסחריים לפיתוח כלכלת ארצו, ולכן היגרו יהודים רבים, בעיקר מאזור גרמניה לשטחי צ'כיה.

המהומות הדתיות שאירעו במדינה במאה ה-15 פגעו גם ביהודים, ובמאה ה-16 גורשו יהודי צ'כיה פעמים אחדות בעיקר מהאזורים האורבניים. חלקם היגרו למדינות השכנות או לאזורי הכפר שהיו בשליטת האצולה הצ'כית. וכך נותרו קהילות יהודיות רק בערים: פראג וקולין.

בעת החדשה[edit]

פרוטוקול של ועד מדינת מעהרין (מורביה), 1713

במאה ה-17 הוטלו על היהודים איסורים רבים וצווים מטעם השלטון וכן מסים שונים. כמו כן תועדו רדיפות על רקע דתי כדוגמת פרשת שמעון אבלס.

בשנת 1744 ערכו תושבי פראג פרעות כנגד היהודים, בגיבויים וסיועם של חייליה הקרואטים של מריה תרזה, שנשאה אף את כתר מלכת בוהמיה. הסיבה ה"רשמית" למהומות, הייתה אשמת שווא של שיתוף פעולה עם הצבא הפרוסי שהיה אז בעיצומה של מלחמת הירושה האוסטרית נגד הקיסרית. הקהילה היהודית של פראג מנתה אז קרוב ל-20,000 בני אדם (כ-30% מהאוכלוסייה) והייתה מבין הגדולות בזמנה באירופה. במהלך הפרעות הוציאה הקיסרית מריה תרזה צו מלכותי שגזר גירוש מיידי על יהודי פראג על נשיהם וטפם. וכך, בחודש ינואר של שנת 1745, בעיצומו של החורף העז, הוכרחו היהודים לעזוב את פראג, להתרחק ממרכזי הערים הראשיות ולהגר ליישובים כפריים קטנים בבוהמיה. המגורשים פנו אל הנגיד היהודי יהודה ברוך, בנקאי הארמון של הסולטאן הטורקי מהמוט הראשון, וביקשו ממנו שיפעל עבורם לקבלת אזרחות עות'מאנית. לשאלת הסולטאן מדוע חפצים כל כך הרבה יהודים להגר לארצו, סיפר הבנקאי שלו על גירושם של היהודים. הסולטאן אוהב היהודים שלח אולטימטום למלכה. המלכה שהייתה מסובכת בלאו הכי במלחמה קשה, נרתעה מהאיום ועם תום המלחמה (בשנת 1748) מיהרה להשיב את המגורשים לבתיהם, לאחר שחייבה אותם לשלם קנס הגון.

ברבע הראשון של המאה ה-19 התערו בהדרגה יהודי בוהמיה ומורביה בסביבתם בעקבות ראשית האמנציפציה, ורובם כבר לא שמרו מצוות. בית-כנסת מודרני ראשון הוקם בפראג ב-1837, בראשות השמרן מיכאל זקש, שפעל בהשראת פשרת נוסח וינה אך מיתן אפילו אותו.[1]

בשנת 1867 קיבלו יהודי צ'כיה שוויון זכויות מלא ונפסקו ההשפלות והחוקים המפלים שמהם סבלו. בסוף המאה ה-19 היו יהודים רבים בשורות הארגונים הלוחמים על עצמאותה של צ'כיה. כאשר צ'כיה קבלה אוטונומיה בשנת 1918, אוחדו ארגוני היהודים בצ'כיה תחת "המועצה היהודית במדינה הצ'כית". בשנת 1920 זכו היהודים להכרה כמיעוט לאומי, אך לא קבלו אוטונומיה. הם הקימו מפלגה שהתמודד בבחירות לפרלמנט הצ'כי. ובמקביל, יהודים צ'כים רבים השתלבו במפלגות כלליות אחדות.

במאה ה-20 ואילך[edit]

חברי "השומר הצעיר" בצ'כיה לקראת העליה לארץ ישראל ולקיבוץ גן שמואל (1934-1930)
[שטולפרשטיין לזכר היהודיה קלרה מלרובה מפראג שנספתה בשואה

בשנות ה-30, עם עליית היטלר לשלטון בגרמניה, גברה האנטישמיות גם בצ'כיה, בעיקר אצל המיעוטים במדינה. בתחילת עשור זה גם גדלה אוכלוסיית יהודי המדינה כתוצאה מהגירת יהודים מגרמניה אל צ'כיה.

עם סיפוחה של צ'כיה לשטחי גרמניה הנאצית, יהודים רבים נמלטו מהמדינה. על היהודים חלו חוקי נירנברג, כמו בגרמניה. בשנת 1939 מנתה הקהילה היהודית בצ'כיה כ-395,000 יהודים. במהלך השואה רבים מיהודי צ'כיה נשלחו למחנה טרזינשטט. ולפי אומדן גס נספו בשואה כ-250,000 יהודים מצ'כיה.

בשנת 1947 חיו בצ'כוסלובקיה כ-44,000 יהודים, מעל למחציתם בצ'כיה. עם עליית השלטון הקומוניסטי במדינה, נותקו קשרי הקהילה עם שאר קהילות היהודים בעולם.

בין השנים 1948-1950 היגרו מצ'כוסלובקיה כ-26,000 יהודים, מתוכם כ-19,000 למדינת ישראל. אחר כך, יצאו יהודים רבים נוספים מהמדינה, בעיקר לאחר "מהפכת הקטיפה", כאשר אירעה נפילת המשטר הקומוניסטי בה.

בתחילת המאה ה-21, חיים בצ'כיה כ-3,000 יהודים, רובם בפראג.

ביבליוגרפיה[edit]

אברהם דוד, כרוניקה עברית מפראג מראשית המאה הי"ז, (לפי כתב-יד ניו-יורק, בית המדרש לרבנים Mic. 3849), ירושלים: מרכז דינור לחקר תולדות עם ישראל ע"ש בן ציון דינור.

הערות[edit]

  1. Michael Meyer. Response to Modernity: A History of the Reform Movement in Judaism, Wayne State, 1995, עמ' 154-155.